קופירייטינג – איפה הכבוד?

לכל ענף, עסק ומקצוע יש סדר ניקור- היררכיה של חשיבות וערך נתפסים המיוחסים למשרות ולתפקידים במקצוע. לחלק מהתאגידים הגדולים יש סולמות קריירה עם שלבים אינסופיים עם שמות הנושאים שינויים כמו עוזר זוטר-עוזר-עוזר בכיר- ועוזר בכיר- למשהו אחר. לקבוצות ספורט יש מתחילים, מיתרים ראשונים, מיתרים שניים, חולצות אדומות ומחממי ספסל. מקצוע הכתיבה אינו יוצא דופן.

וכך במקצוע שלנו, היכן בסכמת החשיבות נמצאות הנשמות היצירתיות שמגיעות עם המילים היעילות להדהים שהפכו את ב.מ.וו ל"מכונת הנהיגה האולטימטיבית"? או שהזהיר ש"לא נחמד לרמות את אמא טבע"? בוא נראה, הנשמות היצירתיות האלה – קופירייטרים – הן רק שלב או שניים מצפון למחממי הספסל, אבל עדיין חסרות הרבה עוזר מנהל זוטר של מערכות מיותרות. למה?

הקשבתי פעם למנהל פרסום בכיר נרגז מתלונן על כישרון סוכנות צעירה ומבטיחה. "היא יצירתית וסופרת טובה – וכל מה שהיא רוצה לעשות זה לכתוב עותק?!"

האמת היא שעותק טוב הוא נשמת אפה של תעשיית הפרסום, או לפחות מרכיב כה חיוני שבלעדיו אף משרד פרסום לא יוכל לגרום לאף אחד לקנות משהו. אחרי הכל, קופירייטינג הוא אומנות השכנוע. ומהי אומנות השכנוע אלא רק אחד הכישורים החשובים ביותר בסביבה. וחשוב לא רק בעסק עצמו אלא בעסק של חיים. בין אם זה אמא ​​שמעודדת את הצעיר שלה להתרחץ, מועמד לעבודה שמנסה להתקבל לעבודה, איש מכירות שמנסה לסגור את העסקה או פוליטיקאי שמתמודד למען הבחירות, העסקים והחיים – הוא על שכנוע אנשים לפעול בדרכים מסוימות. להועיל להם או לכם, או אם אתם ממש טובים, לשניכם.

בערך הדבר היחיד שקופירייטרים לא קידמו זה את עצמם. אולי זה פשוט מסתכם בכך שקופירייטרים הם קורבנות של ההצלחה שלהם. להיות כל כך משכנע שאנשים באמת חושבים, בדיוק כמו קרייזלר, ש"השראה מגיעה כסטנדרט".